עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

לא הולכת לשקר ולהגיד שאני מיוחדת,
שונה, טובה יותר, מעל כולם.
אני יודעת בדיוק כמו הרבה אנשים אחרים שזה לא נכון,
כי אני בדיוק כמו כולם.
אולי אפילו יותר גרועה.
אני מסתכלת על דברים בצורה שונה.
טובה יותר, רעה יותר, מוזרה יותר - את זה אתם תחליטו.
אבל דבר אחד כן,
אני כותבת. כותבת על הכל.
חברים
הַחַיִּים שֶׁלִּיJennyThelseThe Cheshire Catשקד
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
דיכאון  (17)
סיפור  (15)
שיר  (13)
שירים  (12)
סיפורים  (9)
אהבה  (5)
קטע  (5)
התאבדות  (3)
חיים  (3)
מוות  (3)
עצב  (3)
דמעות  (2)
טבע  (2)
כתיבה  (2)
מטאפורות  (2)
אובדן  (1)
אנורקסיה  (1)
אנשים  (1)
ים  (1)
יצירה  (1)
כאב  (1)
לב  (1)
סיפור בהמשכים  (1)
סיפורים קצרים  (1)
עצבות  (1)
פגיעה  (1)
פחד  (1)
קטעים  (1)
קריאה  (1)
רגשות  (1)
שמיים  (1)
ארכיון
פיצה עם זיתים שחורים
27/12/2014 13:51
-----
היא אהבה פיצה עם זיתים שחורים.
היא הייתה הבן אדם היחיד שהכרתי שאהב פיצה עם זיתים שחורים.
והיא אהבה גם אותי. 
זה לפחות מה שהיא אמרה. 
תמיד היה נראה לי שהיא משקרת כשהיא אמרה שהיא אוהבת אותי. 
היא פשוט אמרה את זה יותר מדי פעמים.
כאילו לשכנע אותי.
והיא באמת שכנעה אותי. 
ובאותו ערב היא אמרה לי את זה חמש פעמים.
ספרתי.
ואז הזמנו פיצה. 
חצי עם זיתים שחורים, לה, וחצי עם פטריות, לי. 
כמו בן אדם נורמלי.
ועוד לפני שהפיצה הגיעה היא הסבירה לי שזה לא אני, זו היא,
וכל השטויות האלה.
שזה שהיא עוזבת אותי לא אומר שהיא לא אוהבת אותי יותר,
ושאנחנו לא מתאימים.
ושמגיע לי יותר.
היא עזבה באותו ערב. 
והשאירה אותי עם חצי מגש פיצה עם זיתים. 
טעמתי. 
אהבתי את זה למרות שרציתי לשנוא את זה. 
הייתה לי אותה מערכת יחסים עם פיצה עם זיתים שחורים כמו שהייתה לי איתה. 
רק שפיצה עם זיתים שחורים יכולתי להזמין עוד פעם. 
ואותה? 
נראה לי שאני בכל זאת ישאר עם פיצה עם פטריות. 


0 תגובות
סוגים של אנשים בעולם
26/12/2014 21:42
-----
יש שני סוגים של אנשים בעולם.
אלה שדורכים על אנשים אחרים, ואלו שאנשים אחרים דורכים עליהם.
תמיד רציתי להיות מין מאצ'ו כזה, גיבור חסר רגשות שדורך על אנשים בלי סיבה ומרגיש טוב עם עצמו. 
תמיד רציתי להיות אחד כזה שלא מזיז לו שהיא נעלבה או שהוא כעס עליו בגלל שהוא אמר דבר כזה וכזה.
תמיד רציתי, ואף פעם לא הצלחתי.
כשניסיתי לדרוך על אחרים, הרגשתי תחושת מעוקה בגרון והיה לי כל כך לא נעים לפגוע במישהו אחר רק כי לי זה אולי יעשה יותר טוב.
ומה לעשות, אבל הזיז לי כשפגעתי באנשים וכשאנשים כעסו עליי.
זאת הייתה המציאות.
אז החלפתי את הרצון שלי.
אז כבר רציתי להיות בן אדם טוב שאף פעם לא דורך על אנשים, שתמיד עושה טוב ועוזר ואף פעם לא פוגע באף אחד.
אז כבר רציתי להיות בן אדם שכולם מעריכים ואוהבים, ושכולם שואפים להיות טובים כמוהו.
רציתי, אבל עדיין אף פעם לא הצלחתי.
כשניסיתי לעשות טוב זה תמיד קרה בצורה ההפוכה, ואולי לא פגעתי באף אחד, אבל נפגעתי. והרבה.
כשניסיתי להיות בן אדם שכולם אוהבים על מה שהוא, אף אחד לא שם לב אליי. נבלעתי בין כל האנשים, ובטח שאף אחד לא שאף להיות כמוני.
אז אני משנה את דעתי,
יש שלושה סוגים של אנשים בעולם.
אלה שדורכים על אנשים אחרים, אלו שאנשים אחרים דורכים עליהם, ואני, שמסתובב בעולם בלי מטרה, בלי שאיפות, ובלי עמוד שדרה.
1 תגובות
הקטעים של אנה
21/11/2014 18:07
-----
את אנה הכרתי כשעברתי לבית הספר החדש.
בגלל שהוא היה רחוק, היינו צריכים לנסוע בהסעות לשם ובגלל ששנינו גרנו ביישוב נידח במרכז, נסענו באותה הסעה.
בהתחלה לא דיברנו, ואני רק הייתי מסתכל עליה מרחוק כשהיא הייתה מגיעה לתחנה בכל בוקר עם התה הירוק שלה בתוך הכוס התרמית והסווצ'רים הענקיים שהיו תלויים עליה.
אהבתי להסתכל על אנה, כי שום רגע לא היה משעמם.
גם כשהיא נשענה על החלון של המיניבוס הרועד ונרדמה היא הייתה מעניינת.
אני לא זוכר איך אבל מתישהו התחלנו לדבר.
אנה הייתה מהילדות האלה שיודעות לעשות הכל.
היא הראתה לי ציורים שלה, השמיעה לי הקלטות שלה מנגנת, שרה לי שירים, והראתה לי דברים שהיא כתבה.
מכל הכשרונות שהיו לאנה, הכי אהבתי את הכתיבה שלה.
התחלנו לבלות הרבה ביחד, וככל שעבר הזמן גיליתי שאנה מיוחדת.
כלומר, תמיד ידעתי שהיא מיוחדת, אבל בכל יום גיליתי עוד ועוד דרכים שבהן היא הייתה מיוחדת.
מתוך הדברים האלו היו גם דרכים לא חשובות מאוד, כמו שהיא הייתה תמיד מתחילה לאכול קרמבו מהצד ההפוך, או שתמיד הייתה עליה אבן שהיא מצאה באיזה נחל כי היא אמרה שהיא נותנת לה מזל, או שבכל יום שלישי היא הייתה הולכת לאיזה ספסל במושב שלנו ויושבת שם בלי לזוז למשך שעה, כי היא אמרה שמסורות לא נוצרות אלא אם יוצרים אותן.
אבל היו גם דברים יותר חשובים, דברים שבאמת הפכו אותה למיוחדת.
כמו שבכל פעם שהיא הייתה רואה קבצן ברחוב היא הייתה נותנת לו כסף, או כמו שהיא לא יכלה לראות מישהו בוכה בלי להגיד לו משהו מעודד, או כמו שהיא אף פעם לא פגעה באף אחד, כי היא לא יכלה לשאת את המחשבה שמישהו יהיה עצוב בגללה, לא משנה אם זה היה בכוונה או בלי כוונה. 
לאנה היו הרבה דברים מיוחדים שהפכו אותה לאנה.
וביחד היינו יושבים בגשם ושותים משהו חם, ומטיילים בשקט בשדות, ומנגנים ושרים, למרות שרק אנה ידעה לשיר מבין שנינו, והיינו צוחקים ובוכים ושמחים ועצובים ומה לא.
ולמרות שהחלפנו רגשות בקצב מסחרר ביחד, זה תמיד היה נראה כיאלו נשאר באנה קצת עצב ממקודם, למרות שהיא ניסתה לא להראות את זה.
ומידי פעם הייתה תופס אותה בוכה או מדממת או לוקחת כדורים אבל חשבתי שאלו פשוט היו הרבה צירופי מקרים. 
ובכל יום היא הייתה מקריאה לי קטעים שהיא כתבה, שלאט לאט נעשו קצת יותר עצובים.
אבל כששאלתי אותה על זה היא אמרה שהיא רק משנה קצת את הסגנון שלה, ושאין לזה קשר אליה, והאמנתי לה, כי רציתי להאמין לה.
וגם כי אהבתי את הקטעים של אנה.
וביום אחד קבענו ללכת לטיול בגשם, בלי מטריות, ואנה לא הגיעה.
היא גם לא ענתה לי בפלאפון, אז פשוט הלכתי אליה.
אמא שלה בכתה וישבה על הרצפה וכששאלתי אותה מה קרה היא הושיטה לי דף נייר מקומט.
כשהתחלתי לקרוא לא הבנתי מה אני קורא, אבל כשהגעתי לסוף ראיתי את החתימה שלה, כתובה שם, כמו שהיא הייתה כתובה בכל קטע אחר שאותו היא הראתה לי.
רציתי לבכות ולצרוח, ללכת לישון ולא להתעורר שוב לעולם,
אבל יכולתי לחשוב רק על דבר אחד.
כבר לא אהבתי את הקטעים של אנה.
2 תגובות
סאמר
08/11/2014 20:36
-----
קראו לה סאמר וזה היה אירוני כי היא שנאה את הקיץ ואהבה את החורף. 
היא גם לא אהבה שקוראים לאנשים שגרים בישראל בשמות לא ישראליים אבל זה כבר לא היה תלוי בה.
היא תמיד אמרה שהיא באה ממשפחה סופר דפוקה ובגלל זה היא יצאה ככה.
סאמר הייתה מסוג הבנות האלה שגם בלי מייק אפ או קונסילר או אייליינר היא נראתה טוב. 
היא אף פעם לא הייתה משקיעה זמן בלטפח את עצמה אבל זה לא היה נראה ככה. 
היה לה שיער חום שאף פעם לא היה מסורק אבל תמיד נראה טוב בצורה הטבעית שלו. 
היא הייתה מהבנות האלה שלובשות מכנס קצר וסווצ'ר ואף אחד לא היה אומר על זה כלום למרות שזה בכלל לא הגיוני.
הכרתי את סאמר בתחנת אוטובוס ולא יכולתי להוריד את העיניים ממנה. מרוב שלא הפסקתי להסתכל עליה פספסתי את התחנה. זה אפילו לא היה בכוונה (טוב, אולי קצת). ואז כבר לא הייתה לי ברירה וירדתי איפה שהיא ירדה. איך שהוא יצא שפשוט הלכתי אחריה. כשזה נעשה ממש מוזר היא הסתובבה אליי ושאלה אם אני עוקב אחריה. עניתי שכן כי תמיד הייתי ישיר. היא חייכה והמשיכה ללכת. הפעם לא לפניי, אלא ליידי.
יצא שדיברנו במשך 3 שעות. אני לא זוכר על מה כן, אבל אני יכול להגיד על מה לא. לא דיברנו עליי או עלייה, גם לא דיברנו על שנינו כמו שכנראה היה קורה בסרטים כי בסך הכל עקבתי אחריה וזה היה יכול להיגמר גם בתלונה.
אני חושב שדיברנו על העולם, או על החיים, אבל מה זה משנה; זו לא הייתה הפעם האחרונה שנפגשנו.
מאז נפגשנו עוד הרבה פעמים. כבר ידעתי הכל עליה והיא ידעה הכל עליי.
זה אף פעם לא היה פשוט. לסאמר היו הרבה שינויים במצבי הרוח שלה, למרות שלא הייתה לה הפרעה דו קוטבית. היא הייתה מודעת לזה וגם צחקה על זה, כשהיא לא הייתה אחרי שינוי במצב הרוח.
לא הייתה גם התאהבות. טוב, זה נכון חלקית. הייתה התאהבות, אבל היא הייתה חד צדדית. לי תמיד היה אותה ולה תמיד היה מישהו אחר בתפקיד החבר התורן. בדרך כלל מישהו שרירי וחסון שהיה בוגד בה ואז מבקש סליחה. היא הייתה סולחת עד שזה היה קורה שוב ואז היא הייתה באה למפלט היחידי שהיה לה – הכתף שלי. לפעמים היה נראה לי שסאמר הייתה בוחרת בכוונה בנים גסים ולא אמינים בשביל להיות החברים שלה כדי להעניש את עצמה על מי שהיא. אמרתי לה את זה והיא אמרה שאני חכם. אני אמרתי שאני לא חכם אלא שאני יכול לעשות דוקטורט בתולדות סאמר כי אני יודע הכל עליה. היא צחקה ושינתה את השם של האיש קשר שלי בטלפון שלה ל"דוקטור לתולדות סאמר". 
תמיד סיפרתי לסאמר הכל חוץ מדבר אחד. אף פעם לא אמרתי לה שאני אוהב אותה.
לא כי לא הייתי בטוח בזה, מובן שלא. הייתי בטוח בזה במאה אחוזים, הייתי בטוח בזה כמו שהייתי בטוח שאם אני אקפוץ אני אחזור לקרקע, כמו שהייתי בטוח שמחר יתחיל יום חדש, כמו שהייתי בטוח שהכל אפשרי.
לא סיפרתי לה את זה כי ידעתי שזה לא יתרום לכלום. ידעתי שסאמר לא תפרוץ בבכי ותספר לי על חודשים בהם היא אהבה אותי אבל פחדה לספר. 
אבל החיים כמו החיים הובילו אותי למקום אחר. 
למרות שידעתי שזה לא יתרום לכלום סיפרתי את זה לסאמר. היא באמת לא פרצה בבכי ולא סיפרה לי על חודשים של אהבה לשווא. 
אבל היא הייתה מוכנה לנסות.
אז ניסינו.
לסאמר עדיין יש שינויים במצבי הרוח, היא עדיין לא מסורקת והיא עדיין לובשת מכנסיים קצרים וסווצ'ר למרות שהסברתי לה אלפי פעמים שאין בזה הגיון. 
אבל סאמר היא שלי. 
ואנחנו ביחד כבר חורף, סתיו, אביב
וסאמר.
2 תגובות
מין לילה כזה
02/11/2014 21:28
-----
שיר, שירים, אהבה

זה מין לילה כזה,

שבחוץ קר,

אבל בלב חם,

וג'ייק באג צורח בכל הכוח באוזניות.

ואני לבד בחדר,

לבד בבית,

לבד בעולם.

אבל אני שמחה,

למרות שאני לבד,

או אולי בגלל שלבד.

כי אני לא בודדה,

אני רק לבד.

ובסך הכל אני אוהבת להיות לבד.

כי אני יכולה לא לדבר,

ולא להיות חייבת להיות נחמדה,

או לרצות אף אחד.

ואני יכולה להיות רק עצמי,

בלי שזה יפריע למישהו.

והרוח נושבת,

ומזיזה את התריסים,

והחלון חצי פתוח אז טיפות גשם נכנסות לחדר.

וכל טיפה היא כמו ליטוף קריר בשבילי,

ותמיד אהבתי גשם.

ופתאום לא אכפת לי שאין לי אף אחד בעולם,

ושאין לי עם מי לדבר,

ושלפעמים אנשים חושבים שאני בודדה.

למרות שכשאני חושבת על זה,

לא רק שאני לא בודדה,

אני גם לא לבד.

כי כשהגשם שולח טיפות ללטף אותי,

והרוח מספר סיפורים,

וג'ייק באג צורח בכל הכוח באוזניות,

אי אפשר להרגיש לבד.
5 תגובות
מחלה שרואים רק מבפנים
02/11/2014 21:24
-----
סיפור, דיכאון, סיפורים
מרגיש כמו שנים שלא פירסמתי כאן. 
מקווה שתאהבו

לאירוס לא הייתה מחלה שרואים מבחוץ. 

לא היה לה סרטן, או נכות והיא גם לא הייתה צמח. 
לאירוס הייתה מחלה שרואים רק מבפנים. 
רק מי שהסתכל עמוק לתוך הנפש של אירוס היה יכול לראות אותה. 
ותאמינו או לא, לא הרבה רצו להסתכל לתוך הנפש של אירוס.
אולי לכל הבנים שנעצו בה מבטים הספיקו רק השיער הבלונדיני הארוך שלה, והבגדים היפים שבהם היא הייתה מתלבשת, והעיניים הכחולות החודרות שלה שאף פעם לא היו חסרות הבעה. 
אולי לכל הבנות שהרגישו שנאה אליה הספיקו רק השלמות שלה והעובדה שהיא לא הייתה יכולה לזוז מבלי שינעצו בה מבטים בשביל לתעב אותה כל כך. 
אולי לאף אחד לא באמת היה אכפת ממה שיש לאירוס בפנים.
אבל לי היה אכפת. אני רציתי לראות את אירוס מבפנים. 
אז הסתכלתי.
לאירוס לא הייתה מחלה שרואים מבחוץ.
לאירוס הייתה מחלה שרואים רק מבפנים. 
מחלה שרק אני ראיתי כי הסתכלתי פנימה.
דיכאון, הפרעות אכילה, הפרעה טורדנית כפייתית, מה לא, בעצם.
הכל התערבב לבעיה אחת גדולה שהוסתרה מאחוריי שכבות של איפור ומסיכות שרק אני הייתי יודע מה יש מאחוריהן.
מסכות שהיו מוסרות כאשר היינו מגיעים לבית שלי או לבית שלה או לכל מקום שבו אף אחד חוץ ממני לא היה יכול לראות אותה מתפוצצת.
ואני הייתי איתה בכל הרגעים.
הייתי איתה שהיא חוותה התקף חרדה וצרחה על הרצפה, הייתי איתה כאשר לקחו אותה לטיפול נמרץ כי היא לא אכלה במשך 5 ימים, הייתי איתה כשהיא הייתה מדברת על כמה היא רוצה להרוג את עצמה,
הייתי איתה כשישבנו במרפסת למרות שירד גשם והיה קר נורא כי היא אמרה שגשם שוטף איתו את העצבות.
מיותר להגיד שזה לא עזר. היא נשארה עצובה, למרות הגשם.
ואף פעם לא חשבתי לעשות כלום. 
זה היה חלק מאירוס. ואירוס הייתה מושלמת בשבילי.
לאירוס לא הייתה מחלה שרואים מבחוץ.
לאירוס הייתה מחלה שרואים רק מבפנים.
אבל כעבור כמה זמן אירוס התדרדרה והתחילו לראות את המחלה שלה גם מבחוץ. היא נעשתה עייפה, עצובה ורעבה תמידית וזה חלחל החוצה.
היא החלה ללכת כפופה, הפסיקה לנסות להסתיר את מה שקורה באיפור, התחילה ללבוש בגדיים ענקיים כדי שיסתירו כמה שיותר.
וגם אמא שלה שמה לב סוף סוף, אז היא גם נראתה כמו אחת שלוקחת כדורים כל יום. פעמיים ביום, אם לדייק.
כולם איבדו בה עניין. 
הבנים כבר לא נהנו להסתכל עליה כי אירוס כבר לא הייתה מי שהם הכירו, והבנות דיי שמחו, למרות שאני שונא לקרוא לשמחה לאיד שמחה.
אני לא איבדתי עניין באירוס, כי רק ראיתי את מה שהיה בפנים עובר החוצה, וזה לא באמת הפריע לי, כי אירוס עדיין הייתה אירוס, אולי רק קצת יותר עצובה.
לאירוס הייתה מחלה שראו מבחוץ.
אירוס הפכה להיות המחלה של עצמה.
ויום אחד זה התפוצץ. ואירוס כבר לא הייתה שום דבר. שום דבר בכלל.
שום דבר חוץ מגוף חלול שהיה של ילדה עם שם מיוחד שעברה יותר מידי בחיים שלה.
אני שונא את עצמי כי אירוס מתה, וזה היה באשמתי.
כי מרוב שהייתי רגיל לסופניות של אירוס, לא קלטתי שמתישהו היא תביא לסוף שלה.
4 תגובות
ושוב שקט כל כך, שאני לא יכולה לשמוע שום דבר
27/08/2014 23:57
-----
ושוב כל כך שקט,
שאני לא יכולה לשמוע שום דבר.
דברים זזים כל כך מהר,
הכל פתאום נעלם ונגמר.
והרוח מנשבת,
ומזיזה את הנדנדות שננטשו מזמן,
עוד בורג שבנדנדות מתרופף,
עוד חלום שנעלם.
גם העצים מזמן כבר לא,
כמו שהיו פעם,
הם נהגו לעמוד זקופים, גאים,
עכשיו עבר זמנם, ולחייהם נגמר הטעם.
וגם הרוח, כבר ידעה
ימים טובים יותר,
כי פעם היא מילאה כל חור וכל פינה,
והיום הצער לקח את תפקידה, ורק הוא ממלא את החסר.
והשמיים נהגו,
להיות כחולים ובהירים, 
ועכשיו הם הפכו  להיות אפורים,
עצובים ומרירים.
ושוב כל כך שקט,
שאני לא יכולה לשמוע שום דבר.
ועכשיו העצב לקח שליטה על הכל,
וכל הטוב שהיה עבר.
7 תגובות
להיות קצת יותר רזה
20/08/2014 21:57
-----
סיפור, סיפורים, שיר, שירים
אני רק רוצה להיות רזה יותר,
זה הכל,
או לפחות זה מה שחשבתי,
ואז כדור השלג התחיל לגדול.
אני רוצה להוריד כמה קילו,
רק בצורה הנכונה,
נותנים לי תפריט מתוכנן,
ואני מפסיקה לקנות חטיפים מהמכונה.
אבל עובר כמה זמן, וזה לא עובד,
או לפחות לא במהירות המספיקה בשבילי,
אני מתחילה לחשוב על דרך אחרת,
להגיע אל המטרה שלי.
שיטה לא מומלצת, לא בריאה,
ולא טובה.
לדלג על ארוחות,
לזרוק את העוגה.
קל מהמצופה, 
כשההורים אף פעם לא בסביבה,
אני מפסיקה לאכול,
ומתחילה להיות יותר עצובה.
בשעת בוקר מוקדמת מדיי, 
כעבור ארבעה ימים,
סרחורות, כאבים, קשה לי לעמוד,
קר לי, אבל גם חמים.
ובערב, 
אחרי צבירה של פחות מעשר קלוריות שגורמות לי לשנוא את עצמי כל כך,
אצבעות מתקתקות על המקלדת,
אצבע נכנסת לגרון, והכל נכנס לפח.
וכך ממשיך הסיפור המקסים,
עד שמתחילות ההתלחשויות,
וגוררים אותי לבית החולים,
אני חלשה מידי בשביל לעשות בעיות.
מתי הפעם האחרונה בה אכלתי?
אחות שואלת,
אפילו אני כבר לא זוכרת,
ועם העיניים כבר מחפשת את הדלת.
מחברים לי אינפוזיה שמוליכה אוכל,
משכירם לי גם חדר בצבעים לא עליזים,
ותור לפסיכולוג,
העיקר לא להגזים.
חדר אוכל מסריח,
כמעט קל מידי להסתיר את התפוח,
טיפול ועוד טיפול,
לא מותיר לי זמן לנוח.
ואני משמינה שוב,
ושונאת את עצמי עוד יותר,
כך שרגע לפני שעשרות הכדורים משפיעים,
לא קשה לי בכלל על עצמי לוותר.

0 תגובות
הצללים שעל הקיר הפחידו אותי
16/08/2014 11:34
-----
שיר, פחד, סיפור
הצללים שעל הקיר הפחידו אותי, 
ורצתי למיטה של אמא, 
והיא כיסתה אותי עד הצוואר,
ואמרה שיהיה בסדר, 
ושזה לא אמיתי,
ובבוקר שקמתי, 
היא הכינה לי ארוחת בוקר, 
והלכתי לגן,
והיה לי טוב.

הצללים שעל הקיר הפחידו אותי,
ורצתי למיטה של אמא,
והיא אמרה לי שאני לא יכולה לבוא אליה בכל לילה,
והחזירה אותי למיטה,
וכיסתה אותי עד הצוואר,
ולא אמרה כבר שיהיה בסדר,
ובבוקר שקמתי,
היא הכינה לי ארוחת בוקר,
והלכתי לבית הספר,
והיה לי טוב.

הצללים שעל הקיר הפחידו אותי,
ורצתי למיטה של אמא,
והיא כבר לא הייתה שם בגלל לילה אחד עם אקדח,
וכיסיתי את עצמי עד הצוואר,
ואמרתי שיהיה בסדר,
ובבוקר שקמתי לא הייתי רעבה אז לא אכלתי ארוחת בוקר,
והלכתי לחטיבה,
ולא היה לי טוב.

הצללים שעל הקיר כבר לא מפחידים אותי, הם רק באים לשחק,
ואני נשארת במיטה שלי כל הלילה כי במילא אין לי לאן ללכת,
ומכסה את עצמי מעל הראש ומקווה שהלילה זה סוף סוף יעבוד,
ולא אומרת לעצמי שיהיה בסדר כי כבר יודעת שלא יהיה,
ובבוקר שאני קמה אני לא אוכלת אבל מקיאה,
והולכת לתיכון,
ומתחננת שהסיוט הזה ייגמר כבר.

פעם הצללים שעל הקיר הפחידו אותי. היום אני אחת מהם.
1 תגובות
לשבור את הקיר
02/08/2014 23:07
-----
סיפור, סיפורים, דיכאון
בכל פעם שפגעת בי שברתי עוד חלק מהקיר. 
ובכל חלק שהיה נופל מן הקיר, בכל שבר שנוצר בו, גם מהלב שלי נעלם חלק, ונסדק.
ובכל סדק שנוצר בלב שלי, נוצר גם סדק בעור שלי, והוא התווסף לסדקים המרובים שאתה השארת בי. עליי. בתוכי. בכל מקום, בעצם. 
עוד מילה - עוד שבר. עוד מגע - עוד שבר. עוד זלזול - שבר. 
לך לא היה אכפת, השתמשת בי לכל הצרכים שלך.
אם היית עצבני ורצית להוציא את כל הרגשות החוצה - השתמשת בי.
אם הרגשת לבד והיה לך צורך במישהי לידך - השתמשת בי.
בכל מצב השתמשת בי, ולא היה לך אכפת. 
לא הרגת אותי, או רצחת אותי, עשית לי משהו יותר גרוע. הרבה יותר גרוע.
הרסת לי את החיים, גרמת לי לשנוא כל דקה שבה אני נושמת, גרמת לי לפגוע בעצמי.
ניסיתי לחיות למרות הכל, להוציא הכל על הקיר, להטביע הכל בדמעות. 
לא הצלחתי, אבל גם לא הפסקתי לעשות את זה. המשכתי לשבור את הקיר.
למה חיכיתי? אני לא יודעת. 
אולי ציפיתי לכך שכאשר לא ישאר כלום מן הקיר, לא ישאר ממך כלום. 
אבל טעיתי. כמה שטעיתי.
מאחוריי הקיר היה עוד קיר, אבל אותו לא זכיתי להרוס. 
אתה הרסת אותי לפני שהצלחתי להגיע אליו. 
5 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 הבא »